Pink Floyd The Wall By Oblins
22/12/2009
http://www.oblins.co.il/
•26/12/2009 • 2 תגובות
…אין לי אויר, אין לי כוח לכתוב או לדבר או לעשות משהו בכלל. אין רצון לשום דבר לחלוטין חוץ מלקבור את עצמי באיזה כוך ולא לצאת משם לפחות איזה שבוע. מעצבן שכל פעם שאתה מוציא משהו מהפה אתה כועס על עצמך שוב ושוב על שאמרת כי במילא אף אחד מעולם לא יבין… וברור שלא יבנו, למה שיבנו… ועוד בלי לבקר אותך באיזשהי צורה… והקטע שאתה כן מודע לעצמך ואתה יכול באיזשהו מקום להבין למה אף אחד לא באמת יכול להתחבר… אבל עדיין אתה כל כך מחפש את זה.. כל כך רוצה שלפחות מישהו יסתכל עליך רק כי זה מה שאתה, לא אם אתה טוב או רע טיפש או חכם… אלא אתה פשוט אתה וזה מה יש… בלי צורך להחמיא ובלי צורך להעליב או לשנות או לבקר… למה זה כל כך קשה פשוט לקבל?!… למה תמיד מישהו ירצה להוכיח שהוא יותר טוב יותר חכם יותר משהו… ?
למה במקום לבוא ללמד, לתמוך, להדריך, לקבל, תמיד באים לדרוך, להוכיח שהצד השני יותר טוב, יותר חכם, יותר מבין, יותר יודע … איך זה שכולם מסתכלים על כולם כחלק מקבוצה, הגדרה כלשהי, הכללה אולי… איך שזה תמיד מישהו חושב שהוא באמת יודע על מה הוא מדבר… ולמה תמיד נפגעים יותר מאלו שחשובים לך בצורה זו או אחרת, מאלו שאתה מעריך יותר, מאלו שאתה הכי רוצה להעניק להם משהו… למה תמיד כשאתה נופל תמיד קשה לתת למישהו להרים אותך?… נניח והיה למי….
•09/12/2009 • 2 תגובות
אני כמו בין שני עולמות הפוכים לחלוטין וכל אחד מהם גורר אותי אליו, אפילו בלי לעשות משהו בשביל זה. יש דברים שאני תמיד אדע מראש, אבל תמיד אפחד להגיד אותם בקול רם אפילו לעצמי. ואני יודעת שבסופו של דבר עוד כמה זמן אני אכתוב כאן ששוב אני ידעתי שזה יצא ככה אבל לא עשיתי כלום. אני מפחדת לגעת במקומות אישיים ורגישים שלך, אבל אולי אני לא כל כך מצליחה לא לעשות את זה…. לא יודעת….
כל זה לא רעיון טוב בכלל…
ואני לא איהיה מספיק "בסדר" בשביל לעצור אותך רק מתוך ההרגשה האיגואיסטית לחלוטין – התחושה של עכשיו.
אני עוד שניה אתפוצץ בתוך עצמי. מעולם לא ידעתי שאפשר ככה. אני מחפשת את האחד שיקח אותי מהשני… אבל הוא כל כך רחוק. וזאת האמת…
הדימעה שלך גרמה לי להבין שאולי זה מסוכן אפילו יותר מדיי… זה גרם לי לרצות לברוח כי אני לא כולי איתך…
אני חושבת עכשיו מה יהיה אם תקרא את זה….
•05/12/2009 • להגיב
אני מנסה להבין מי הוא. סגור אבל לא מופנם. ואני אוהבת להתסכל לאנשים בעיניים ולראות אותם או לפחות לנסות וכמובן שלא כולם מתים על זה במיוחד. אז אולי אני קצת מנסה להסתיר את התעניינות שלי, בכל מקרה נשארה לו אולי איזשהי סיבה לרצות לראות אותי שוב…
בעצם זה לא נכון, אתה לא יכול להבין מישהו, את הפנימיות שלו, אתה יכול רק לדעת שזה קצת כמו להרגיש. וכמה אני רוצה לדעת אותך אין לך מושג אפילו…
אני חושבת שאני פעם ראשונה עשיתי משהו שאולי קצת אסור… את נוסעת עם בחור שבפירוש אומר שלא רוצה להביא את החבר שלו [ושלי גם] לבית ריק … בפירוש אומר שרוצה להישאר איתך לבד, כל הלילה… נו מה הרי את לא כזו מפגרת מן הסתם. אבל לא… פשוט הלכתי לישון בספה… עד כמה אני בלתי נסבלת עכשיו בעיניו מעניין אותי… ומצחיק האמת בו זמנית.
או שאולי סתם ילדה קטנה ומפגרת… ונורא רציתי להגיד לו למה הלכתי לספה אבל אומרים שיש דברים שלא צריך להסביר, לא יכולתי להיות איתו וזהו.. מה גם שסביר להניח שהוא לא כל כך התעסק ב"למה"… אלא רק בלתייג אותי תחת אחת ההגדרות הנ"ל. ואולי לא…
אחת המטרות בצילום של אנשים זה לנסות לראות את המקומות הפנימיים ביותר של הבן אדם, אבל אם אתה לא מכיר את הבן אדם, ולא משנה כמה תרצה, הוא עדיין יהיה בתוך עצמו מה שנראה דיי פשוט ומשום מה אפילו נורמאלי מבחוץ… לך תבין עם מי אתה בכלל נמצא…
הוא ניגן ואני צילמתי.. מלא מלא פעמים והוא חשב שזה יותר מדיי… לא היה לו נוח עם זה. אפשר תמיד להגיד שאולי נגעתי שם במשהו.. אולי הוא הרגיש קצת שמחטטים לו איפשהו בפנים בלי ממש להיות מודע לזה, אבל אפשר גם להגיד שהדברים הם תמיד כמו שהם נראים. השאלה היא מאיזה כיוון מסתכלים כדי לראות?…
אני אוהבת להסתכל עליו ולראות משהו שלא היה שם קודם. אבל בגלל שאני לא יכולה לסמוך עד הסוף על האיטואיציה שלי, הרי אף אחד עוד לא בא ולא אמר שצדקתי או לא צדקתי, אי אפשר באמת לבוא ולהגיד אני רואה בך משהו.. ויכול שזה בכלל לא נמצא שם.
זה כמו האויר לנשמה בשבילי האנשים האלה… אני אוהבת אותם, והם נדירים בעיניי…
הכי מצחיק שבסופו של דבר זה מעולם לא יגיע למשהו בינו לביני ואני יושבת פה ומזיינת ת'שכל לעצמי…. איזה יופי.
מחר אני מבריזה מהעבודה, שיקרתי שאני חולה.. קצת לא מאמינה שעשיתי את זה אבל מה איכפת לי…
שבוע טוב!
•18/11/2009 • להגיב
קשה לא להיות תלוי במשהו… במיוחד כשזה כל כך הטבע שלך.
אתמול היה בחור אחד בבר שאמר לי "why so much control?!?! Relax a little…"
לא משנה שהיה לו את האינטרס שלו, וגם הוא לא מצא חן בעיניי בכלל…
וגם לא הצלחתי לשתות אפילו לא קצת כדי להשתחרר….
בכל אופן… הוא צדק. זאת אומרת… מן הסתם…
הלכתי לבד עם תקווה [שלא הוכיחה את עצמה כמובן] שאולי אני בכל זאת לא אהיה
לגמרי לבד. הייתי בכל זאת לגמרי לבד, אבל זה לא היה כזה נורא כמו שזה נשמע.
הלכתי כי החלטתי פשוט ללכת רק כי אני בדרך כלל לא עושה את זה…
ואולי אילו לא אמרת "…….העיקר שתבואי"
… לא… אפילו לא אולי, אלא בחיים לא הייתי
באה אם לא היית אומר את זה.
תודה על החיבוק. זה היה עדין ונעים…
איזה עוף מוזר אני… :)
קשה לא להיות תלוי במשהו… במיוחד כשזה כל כך הטבע שלך. אתמול היה בחור אחד בבר שאמר לי
"why so much control?!?! Relax a little…" לא משנה שהיה לו את האינטרס שלו, וגם הוא לא מצא חן
בעיניי בכלל… וגם לא הצלחתי לשתות אפילו לא קצת כדי להשתחרר….
בכל אופן… הוא צדק. זאת אומרת… מן הסתם…
הלכתי לבד עם תקווה [שלא הוכיחה את עצמה כמובן] שאולי אני בכל זאת לא אהיה לגמרי לבד. הייתי בכל זאת לגמרי לבד, אבל זה לא היה כזה נורא כמו שזה נשמע. הלכתי כי החלטתי פשוט ללכת רק כי אני בדרך כלל לא עושה את זה… ואולי אילו לא אמרת "…….העיקר שתבואי" … לא… אפילו לא אולי, אלא בחיים לא הייתי באה אם לא היית אומר את זה.
תודה על החיבוק. זה היה עדין ונעים…
איזה עוף מוזר אני…
•31/10/2009 • להגיב
יש מצב שאם לא נסיבות מסויימות, היתי עכשיו [או בכלל] זרוקה על איזו מדרכה, מסטולית ושיכורה … יש מצב שאילו לא אנשים מסויימים בחיים שלי, היתי עכשיו או במדינה אחרת או בעולם הבא :)
אולי, אילו לא היא… היתי יכולה ללמוד לעוף. ואם לא היתי אני, סביר להניח שהיתי פשוט מישהי אחרת.
למה אני אף פעם לא זוכרת את החלומות שלי?…
אני יודעת שאני משוטטת איפשהו אבל לא מצליחה להיזכר איפה… ובסוף תמיד הידיעה או התחושה שכשאני מתעוררת אני כאילו עוברת את הכל במן rewind… אני יודעת שזו חזרה אחורה למקום שבו הגוף שלי מונח רק לא יודעת מאיפה. אבל, זו תמיד התחושה שלא צריך לראות את זה בתמונה ברורה, כמו שהראש המרובע שלי תמיד רוצה… אלא פשוט הידיעה היא הדבר החשוב ביותר, אבל עדיין… הראש רוצה לראות בדיוק, למרות שהנשמה כבר יודעת. החוש השישי הוא הידעה ולא איזשהו כוח על טבעי. למעשה אין כוח על טבעי, כל ה"על טבעי" כביכול, הוא מאוד טבעי ומשהו שבלתי נפרד…
מדהים כמה שלפעמים אתה נתקל במשהו או שמישהו אומר לך משהו.. ואתה מרגיש שאתה תמיד ידעת את זה, אז למה בעצם לא הגדרת את זה/אמרת את זה קודם?… אלוהים אומר שאין אנחנו והוא, יש אחד. יש רק אחד בינינו. צריך לדעת את "הרע" כדי להכיר את ה"טוב". אתה לא יכול לדעת מהו חום אם אתה לא יודע מה זה קור וכד'… לכן אתה צריך להיות בשר ודם כדי לדעת מה אתה באמת. "להיזכר" במה שאתה… כמו שהוא אומר…
הוא לא צריך שתיהיה צדיק, הוא לא צריך שתעשה משהו בשבילו בכלל, ואתה לא יכול "לעליב" אותו איכשהו והדרך היחידה שאתה יכול להתחכש לו זה להתחכש בהיותך הוא.
אני אוהבת אותו באמת, לא בשביל משהו, לא בשביל לתת לו משהו או לקבל…
היתי מזמינה אותו לכמה בירות…
הגשם עשה לי ממש טוב בימים האחרונים…
השכרון הוא:
העיניים מתגלגלות למעלה מרוב סיפוק עצמי.
אתה מרגיש את עצמך כמו שאתה ואת המהות שלך.
אתה מרגיש אחד עם אלוהים.
מרגיש שקול אלוהים מתנגן לך בפנים ואתה רוקד בלי תווים….
הכל מושלם, גם מה שכביכול לא ממש…
והעולם הוא כמו שהוא באמת – יפה (!).
ואתה אוהב, אוהב הרבה…
this is where my heart is… ♥
•28/10/2009 • להגיב
אפשר לומר שהיצורים האלה הם הדבר שהכי מעסיק אותי בימים האלו. ה"פיצפוצים" האלה, כמו שאני קוראת להם, הם גורים מהחצר בעבודה. אני מאכילה אותם כבר משהו כמו 4 שבועות ויחסית הרבה זמן התאפקתי ולא נגעתי בהם כי כשנוגעים בגורים בגיל הזה, אמא שלהם נוטשת אותם. אז בוקר אחד הם התפזרו ומצאתי כל אחד מהם תקוע באיזה חור, אחד תקוע בין חבלים, השני עוד איפשהו.. והם יללו וזה האמת נשמע כמו בכי ולא יכלו להשתחרר, אז הוצאתי אותם והחזרתי למקום שלהם ומאז אמא שלהם לא מתקרבת אליהם יותר. אז אני עכשיו גם מאכילה אותם וגם משחקת איתם, ומנקה אותם איכשהו, בעיקר את העיניים… בקיצור סוג של בייביסטר… ואני נורא נהנת מזה. איך שהם התרגלו אליי ומריחים אותי ונעמדים לי על הנעליים או מתחבאים מתחתיי או משחקים לי בשרוכים. אפילו גנבתי קצת סמרטוטים נקיים וגדולים מהמנקה שלנו בעבודה :) ואולי אני אפילו אמצא בית לפחות לאחד מהם בינתיים. זו נקבה אחת [הבהירה יותר והיחסית גדולה יותר, ושני האחרים עם כתמים שחורים זה הזכרים]. לאחד העין תמיד מתייבשת אבל אני מנקה אותה והוא קצת פותח אותה.. עד הפעם הבאה :) והוא הכי חלשלוש… וגם הכי מתקרב אליי, למרות שאף אחד מהם לא מפחד כבר ממני. אצלי, כדיי קיצונית ברוב המקרים, זה הפך להיות ממש סוג של דאגה תמידית. כואב לי לעזוב אותם ללילה, אני מגיעה לעבודה יותר מוקדם מהרגיל רק כדי שיהיה לי את הזמן איתם וכנ"ל גם אחרי העבודה אני יכולה לשבת איתם איזה חצי שעה או יותר… אני מגיעה הביתה ותמיד חושבת על ה"פיצפוצים" שלי… :) אני חושבת שאילו היתי גרה לבד, היתי תמיד אוספת יצורים כאלה הביתה… מה גם שאני יחסית רכושנית אליהם, למרות שאני כן מחפשת להם בעלים חדשים… אני עדיין תופסת את עצמי בוחנת את האישיות של כל אחד שמתקרב אליהם עם כוונות לקחת… [אגב הלכלוכים על הפרצופים הם בגלל האוכל.. ]
אז אם מישהו באמת אוהב חיות, לא משנה איזה.. אולי בעיקר חתולים ויש לו לב ענק, ואהבה אינסופית לתת להם,
תשאירו לי תגובה ודרך ליצירת קשר [הגורים בת"א אגב]… הם מתוקים אבל דורשים תשומת לב ואהבה… אשמח אם יש נשמות שמוכנות לקחת…
אני מאוד אוהבת אותם…
קצת…
•10/10/2009 • להגיב… אני קצת שתיתי אתמול. בהתחלה זה היה קצת אחר כך זה השתנה :)
אתמול אני היתי בשמים קצת למרות שלא יצאה לי מזה שום דבר מיוחד, וגם כשנפלתי קצת מהשמים האלו, לא ממש כאב לי לשם שינויי… או שאולי רק קצת.
אז שתיתי [קצת] ואז אני והוא דיברנו במסנג'ר, והוא פתאום הדליק מצלמה ואפילו התעקש כשזה לא עבד בהתחלה, בכל מקרה… זה גרם לי קצת לקפץ בתוך תוכי למרות המראה הקשוח… וגם השיחה כל כך זרמה איכשהו.. מה שהיה קצת… קצת מפתיע… ואז לאור כל מה שדיברנו, שאלתי אם הוא מסוגל להתחיל עם בחורה שהוא אפילו ממש רוצה, והוא אמר שלא, אז התפלאתי ושאלתי למה כי הוא למעשה מפספס, והוא אמר "אז כנראה אני מפספס כי אני לא מסוגל…"
[רק חשוב לציין שהוא בחור נראה מצויין פלוס... ]
… אז שאלתי / אמרתי "אז מה, הבחורה צריכה להתחיל איתך?"… אני לא זוכרת את האמת מה הוא ענה אבל אני אמרתי "י' אפשר להתחיל איתך?"… הוא צחק והתחמק קצת… אז אמרתי לו תגיד כן או לא.. מה כבר יכול לקרות… אף אחד לא ימות מזה ואתה לא הולך לשבור את הלב של אף אחת… הכל בסדר… והוא היה כל כך נבוך [ונורא מתוק] ואמר שהוא כל כך שונא את השורה הזאת של "את נורא חמודה וכל זה… אבל…." אני צחקתי המון ורק אמרתי לו שירגע והכל בסדר ולמרבה המלפא לא נפגעתי, לא הרגשתי שבורה, לא הרגשתי נבוכה ולא הרגשתי שהוא דוחה אותי עכשיו בתור ידידה שלו, אפילו לא קצת… וכך המשכנו לדבר עד שש בבוקר… ואפילו אמר שהוא יהיה לייד המחשב כל היום למחרת ואנחנו עוד נדבר…
זה כל כך הפתיע אותי שלא הרגשתי מטומטמת… 
אני והוא הכרנו בעבודה ודיי התיידדנו. ואני נשמכת אליו בצורה לא רגילה למרות היותו באופי לא מה שאני מחפשת וגם ידעתי תמיד שאני זה לא על מה שהוא מסתכל. אני פעם הכרתי מישהו שראה אותי דיי אמיתית, כמו שאני פיסית ונפשית ולא היה לו וגם היום לא איכפת לו מהפאקים שלי… אז אני קצת מחפשת את זה עכשיו באנשים אחרים, וי' הוא כל כך לא זה שיראה אותי כמו שאני באמת ויאהב את זה, וזה כמובן חשוב לכל אחד שיקבלו אותו כמו שהוא… ואפילו אין לו את הבמט הזה שאני אוהבת, אין לו את הגישה … וגם השפת גוף שלו לא משדרת את האינטלגנציה הרגשית הנחוצה אלא רק בטחון עצמי קצת מזוייף אבל לא מוחצן אלא רואים שהוא פשוט מתחבא… אולי זה מה שמשך אותי. אוהבת לגלות סודות באחרים, אוהבת להכנס לנשמה של מישהו, לגרום לו סוג של שתיקה רועמת. ואפילו הצלחתי…
בכל אופן אולי הוא יהיה לי ידיד וחבר לשיחה מטופשת ומשעשעת בו זמנית…
חסר לי הפרפרים עכשיו…
הבעיה בכל העניין הזה שאני מוצאת לסיבה לקום בבוקר לפעמים, היא שזאת הסיבה… וה"הבעיה" היא שאחר כך אתה חוזר לנקודה שבה אתה מבין שאת האושר ואת הסיבה צריך למצוא בפנים ולא בחוץ…. כי כל הפרפרים המהווים סיבות, הכל זמני…
זה או שאתה מוצא לעשות את מה שאתה אוהב, או שאתה אוהב את מה שאתה כבר עושה…
לפעמים אתה מסתכל על השמים וכל כך מאושר שכל העולם מסביב יכול להתפוצץ אבל אתה תשאר עם הריאות המלאות אויר מתוק. ולא אל תאמינו למה שאומרים לכם, מציאות היא לא מה שקורה מסביב אלא בפנים.
רוצה גשם!!!!!!!!!
בא לי לחבק מישהו, אפילו מישהו קצת ספציפי…
•22/08/2009 • להגיב
… היה כיף, היה משעשע ומעניין.
ביום חמישי חגגתי לאימא שלי יומולדת 50.
לפני כן, חשוב לציין שאני תמיד הכרתי את אימא שלי כאישה מאוד לא ספונטנית, מישהי שמאוד חשוב לה השקט שלה והמנוחה, בעיקר אחרי כמה שעות עבודה. לא תמיד היא תיסע רחוק אפילו בשביל משהו שהיא אוהבת… לא תמיד "שווה" לה להזיז את עצמה אפילו בשביל ההנאה שלה, פשוט רוב הזמן אין כוחות פיסיים ונפשיים לזוז מהבית… תמיד ידעתי שאימא שלי היא גם האימא וגם האבא שלי במשפחה… מה שאומר הרבה. תמיד ראיתי בה את כל המחשבות על משכנתא, המינוס, העתיד המעורפל שלי, עוד כמה שעות נוספות בעבודה… ואת רוב הדברים בחיים היא לקחה קשה.
בשנתיים האחרונות אימא שלי השתנתה המון, גם ביחס שלה כלפי החיים וגם כלפיי. אחת הסיבות היא שירדו מגופה 65 קילוגרמים מיותרים… אכן 65… וכל שאר הסיבות באו בעקבות זה ככל הנראה…
לקחת את אימא שלי לקיסריה בשביל בירה והופעה של שלמה ארצי מבחינתי היה מעשה קצת אמיץ בלהתחשב בהכרות שלי איתה. וזה עוד בהפתעה… טוב נו ההפתעה לא בדיוק הייתה הפתעה כי אחרי כמה כוסות יין כמה שבועות לפני כן היא כן הוציאה ממני את כל הסיפור, וירדה לי אבן מהלב כשראיתי שהיא כל כך שמחה על הרעיון.
אז אני ואימא, אולי כחברות הכי טובות או שאולי פשוט כאימא ובת שדיי קרובות אחת לשנייה, דיי השתוללנו…
יחד עם הפרצופים שהיא עשתה לי כששילמתי עליה … הכיף שלי היה לראות אותה נהנית באמת.
“I've got wild staring eyes and I've got a strong urge to fly but I got nowhere to fly to”
•09/08/2009 • להגיבאני כמו ילדה מפגרת מחפשת את התירוץ העלוב שלי כדי פשוט להציץ בחיוך של המנוול הזה… וזה מצחיק אותי כל כך ובו זמנית נותן לי כנפיים לראות את עצמי מהצד והאמת במצב כזה, שהרגישות היתרה שלי גוברת על כל דבר רציונאלי, כל כך לא איכפת לי. אני אוהבת את התאהבות הזאת, זה לא משנה במי ולא משנה מי הוא ומה הוא, זו התחושה שחיפשתי בימים האלה. זה הטעם לחיים שלי כרגע [האם לא חיפשתי סיבה לקום בבוקר ולנשום את האוויר?!...]. ולא, אני לא יכולה להגיד שהוא זה הדבר הכי משמעותי, ממש לא, אני פשוט חיפשתי את הסיבה. וכמו תמיד, גם הפעם אני אומרת, מקסימום ישבר לי הלב… שוב.. ושוב… וזה אפילו לא כל כך מעציב כי אתה מרגיש שמה שחשוב באמת זו התחושה של עכשיו.
ולא תאמינו אבל אין מחר ואין אתמול ואין אפילו עוד שעה … ואין דקה כי אין באמת זמן. ומי שלא מאמין בזה רק כי הוא יתרגל לחשוב שבשעה מסוימת משהו קורה לו ובדקה כלשהי הוא עובר משהו… בין אם זה עבודה, לימודים או אהבה, תחשוב רגע שזה סך הכול הרגל ודרך חיים מסוימת. הרי זו סך הכול המצאה … זה לא שהזמן זז אלא אתה. היום זכיתי לדקה של שיחה בנאלית לחלוטין ואולי קצת לא אבל זה באמת גרם לי עשרים דקות לשבת ולא להיות מסוגלת להיות בעבודה, פיסית ונפשית. רק החזקתי את הראש ולא ידעתי איך להירגע… זה שווה הכול. אני סופר רגישה וזה לכל הכיוונים והם יכולים להיות אפילו קיצוניים ואולי מישהו לא יסכים אבל אין לי בעיה עם זה. אם העצב שלי יכול להיות עמוק ומשתק כך גם השמחה שלי וההתרגשות שלי עוברת את הגבולות הנורמה. ואני חושבת שבשנים האחרונות אני כל כך למדתי לקבל את עצמי ובאהבה, אפילו למדתי לעריך את עצמי על מה שאני וזה הכול בסכות אנשים אחרים . ופתאום אתה מבין שכל דבר, אבל באמת כל דבר שמישהו אחר גרם לך לעבור ולהרגיש רק מעשיר אותך מנטאלית, רגשית ….
אז התאהבתי בילדון בן 29 יפה תואר עם עיניים בהירות וחיוך שגורם לי להסמיק. זה מטורף מה ההורמונים והכימיקלים בגוף שלך מסוגלים לעשות לך. כיף לא נורמאלי להרגיש את הגוף כמו הר געש. והאמת היא שיש בו את הדברים שאני לא אוהבת באנשים אומנם לא כל כך מוקצן אבל הוא עדיין קצת שוויצר ודיי מודע לחיצוניות שלו… והיום הוא אומר לי "נו מה עם הבחורים…" ולא הבנתי על מה הוא מדבר ולמה… ואז הוא אומר לי "נו מהאתר הזה…" אני: "איזה אתר?". הוא: "האתר שאת רשומה בו"… אז הוא קלט אותי באיזה אתר הכרויות ומן הסתם רצתי לחפש אותו שם.. ומצאתי… והזלתי ריר וכד'.. וגם היה לי את הפרצוף הזה של בת 16 עושה "יוווו… אמא'לה!!!" .. הזוי כן… אני עם הקשיחות שלי…
אז אם את חולמת לדעת לעוף, אין צורך באלכוהול או סמים, רק בחור עם עיניים בהירות וחיוך… אחח… איזה חיוך….
רק לצחוק על עצמי ידעתי :)
סוד:
החיים כבר קרו. אין משהו שלא קרה… אם אנו חושבים שמחר או עוד כמה שנים משהו יקרה, זה לא נכון כי זה כבר קרה. זה כמו תוכנת מחשב שיודעת להגיב לכל בקשה שלך, כי היא כבר הומצאה, היא כבר קיימת כך גם כל מה שקורה לנו בחיים. כל העניין הוא לראות את זה אולי קצת כמו אפשרויות מסוימות שביניהן אתה יכול לבחור. אז מתוך ידיעה, פשוט תבחר באפשרות.
החוש השישי אינו משהו על טבעי או משהו שלא ניתן להסבר. חוש השישי הוא הידיעה.
